(א)וַיְהִ֣יאַבְרָ֔םבֶּן־תִּשְׁעִ֥יםשָׁנָ֖הוְתֵ֣שַׁעשָׁנִ֑יםוַיֵּרָ֨איְהֹוָ֜הי״י֜אֶל־אַבְרָ֗םוַיֹּ֤אמֶראֵלָיו֙אֲנִי־אֵ֣לשַׁדַּ֔יהִתְהַלֵּ֥ךְלְפָנַ֖יוֶהְיֵ֥התָמִֽים׃(ב)וְאֶתְּנָ֥הבְרִיתִ֖יבֵּינִ֣יוּבֵינֶ֑ךָוְאַרְבֶּ֥האוֹתְךָ֖בִּמְאֹ֥דמְאֹֽד׃(ג)וַיִּפֹּ֥לאַבְרָ֖םעַל־פָּנָ֑יווַיְדַבֵּ֥ראִתּ֛וֹאֱלֹהִ֖יםלֵאמֹֽר׃(ד)אֲנִ֕יהִנֵּ֥הבְרִיתִ֖יאִתָּ֑ךְוְהָיִ֕יתָלְאַ֖בהֲמ֥וֹןגּוֹיִֽם׃(ה)וְלֹא־יִקָּרֵ֥אע֛וֹדאֶת־שִׁמְךָ֖אַבְרָ֑םוְהָיָ֤השִׁמְךָ֙אַבְרָהָ֔םכִּ֛יאַב־הֲמ֥וֹןגּוֹיִ֖םנְתַתִּֽיךָ׃(ו)וְהִפְרֵתִ֤יאֹֽתְךָ֙בִּמְאֹ֣דמְאֹ֔דוּנְתַתִּ֖יךָלְגוֹיִ֑םוּמְלָכִ֖יםמִמְּךָ֥יֵצֵֽאוּ׃(ז){שביעי}וַהֲקִמֹתִ֨יאֶת־בְּרִיתִ֜יבֵּינִ֣יוּבֵינֶ֗ךָוּבֵ֨יןזַרְעֲךָ֧אַחֲרֶ֛יךָלְדֹרֹתָ֖םלִבְרִ֣יתעוֹלָ֑םלִהְי֤וֹתלְךָ֙לֵֽאלֹהִ֔יםוּֽלְזַרְעֲךָ֖אַחֲרֶֽיךָ׃(ח)וְנָתַתִּ֣ילְ֠ךָ֠וּלְזַרְעֲךָ֨אַחֲרֶ֜יךָאֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץמְגֻרֶ֗יךָאֵ֚תכׇּל־אֶ֣רֶץכְּנַ֔עַןלַאֲחֻזַּ֖תעוֹלָ֑םוְהָיִ֥יתִילָהֶ֖םלֵאלֹהִֽים׃(ט)וַיֹּ֤אמֶראֱלֹהִים֙אֶל־אַבְרָהָ֔םוְאַתָּ֖האֶת־בְּרִיתִ֣יתִשְׁמֹ֑ראַתָּ֛הוְזַרְעֲךָ֥אַֽחֲרֶ֖יךָאלְדֹרֹתָֽם׃(י)זֹ֣אתבְּרִיתִ֞יאֲשֶׁ֣רתִּשְׁמְר֗וּבֵּינִי֙וּבֵ֣ינֵיכֶ֔םוּבֵ֥יןזַרְעֲךָ֖אַחֲרֶ֑יךָהִמּ֥וֹללָכֶ֖םכׇּל־זָכָֽר׃(יא)וּנְמַלְתֶּ֕םאֵ֖תבְּשַׂ֣רעׇרְלַתְכֶ֑םוְהָיָה֙לְא֣וֹתבְּרִ֔יתבֵּינִ֖יוּבֵינֵיכֶֽם׃(יב)וּבֶן־שְׁמֹנַ֣תיָמִ֗יםיִמּ֥וֹללָכֶ֛םכׇּל־זָכָ֖רלְדֹרֹתֵיכֶ֑םיְלִ֣ידבָּ֔יִתוּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙מִכֹּ֣לבֶּן־נֵכָ֔ראֲשֶׁ֛רלֹ֥אמִֽזַּרְעֲךָ֖הֽוּא׃(יג)הִמּ֧וֹל׀יִמּ֛וֹליְלִ֥ידבֵּֽיתְךָ֖בוּמִקְנַ֣תכַּסְפֶּ֑ךָוְהָיְתָ֧הבְרִיתִ֛יבִּבְשַׂרְכֶ֖םלִבְרִ֥יתעוֹלָֽם׃(יד)וְעָרֵ֣ל׀ זָכָ֗ראֲשֶׁ֤רלֹֽא־יִמּוֹל֙אֶת־בְּשַׂ֣רעׇרְלָת֔וֹוְנִכְרְתָ֛ההַנֶּ֥פֶשׁהַהִ֖ואמֵעַמֶּ֑יהָאֶת־בְּרִיתִ֖יהֵפַֽר׃(טו)וַיֹּ֤אמֶראֱלֹהִים֙אֶל־אַבְרָהָ֔םשָׂרַ֣יאִשְׁתְּךָ֔לֹא־תִקְרָ֥אאֶת־שְׁמָ֖הּשָׂרָ֑יכִּ֥ישָׂרָ֖השְׁמָֽהּ׃(טז)וּבֵרַכְתִּ֣יאֹתָ֔הּוְגַ֨םנָתַ֧תִּימִמֶּ֛נָּהלְךָ֖בֵּ֑ןוּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙וְהָֽיְתָ֣הלְגוֹיִ֔םמַלְכֵ֥יעַמִּ֖יםמִמֶּ֥נָּהיִהְיֽוּ׃(יז)וַיִּפֹּ֧לאַבְרָהָ֛םעַל־פָּנָ֖יווַיִּצְחָ֑קוַיֹּ֣אמֶרבְּלִבּ֗וֹהַלְּבֶ֤ןמֵאָֽה־שָׁנָה֙יִוָּלֵ֔דוְאִ֨ם־שָׂרָ֔ההֲבַת־תִּשְׁעִ֥יםשָׁנָ֖התֵּלֵֽד׃(יח)וַיֹּ֥אמֶראַבְרָהָ֖םאֶל־הָֽאֱלֹהִ֑יםגל֥וּיִשְׁמָעֵ֖אליִחְיֶ֥הלְפָנֶֽיךָ׃(יט)וַיֹּ֣אמֶראֱלֹהִ֗יםאֲבָל֙שָׂרָ֣האִשְׁתְּךָ֗יֹלֶ֤דֶתלְךָ֙בֵּ֔ןוְקָרָ֥אתָאֶת־שְׁמ֖וֹיִצְחָ֑קוַהֲקִמֹתִ֨יאֶת־בְּרִיתִ֥יאִתּ֛וֹלִבְרִ֥יתעוֹלָ֖םלְזַרְע֥וֹאַחֲרָֽיו׃(כ)וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮דשְׁמַעְתִּ֒יךָ֒הִנֵּ֣ה׀ בֵּרַ֣כְתִּיאֹת֗וֹוְהִפְרֵיתִ֥יאֹת֛וֹוְהִרְבֵּיתִ֥יאֹת֖וֹבִּמְאֹ֣דמְאֹ֑דשְׁנֵים־עָשָׂ֤רנְשִׂיאִם֙יוֹלִ֔ידוּנְתַתִּ֖יולְג֥וֹיגָּדֽוֹל׃(כא)וְאֶת־בְּרִיתִ֖יאָקִ֣יםאֶת־יִצְחָ֑קאֲשֶׁר֩תֵּלֵ֨דלְךָ֤שָׂרָה֙לַמּוֹעֵ֣דהַזֶּ֔הבַּשָּׁנָ֖ההָאַחֶֽרֶת׃(כב)וַיְכַ֖ללְדַבֵּ֣ראִתּ֑וֹוַיַּ֣עַלאֱלֹהִ֔יםמֵעַ֖לאַבְרָהָֽם׃(כג)וַיִּקַּ֨חאַבְרָהָ֜םאֶת־יִשְׁמָעֵ֣אלבְּנ֗וֹוְאֵ֨תכׇּל־יְלִידֵ֤יבֵיתוֹ֙וְאֵת֙כׇּל־מִקְנַ֣תכַּסְפּ֔וֹכׇּל־זָכָ֕רבְּאַנְשֵׁ֖יבֵּ֣יתאַבְרָהָ֑םוַיָּ֜מׇלאֶת־בְּשַׂ֣רעׇרְלָתָ֗םבְּעֶ֙צֶם֙הַיּ֣וֹםהַזֶּ֔הכַּאֲשֶׁ֛רדִּבֶּ֥ראִתּ֖וֹאֱלֹהִֽים׃(כד){מפטיר}וְאַ֨בְרָהָ֔םבֶּן־תִּשְׁעִ֥יםוָתֵ֖שַׁעשָׁנָ֑הבְּהִמֹּל֖וֹבְּשַׂ֥רעׇרְלָתֽוֹ׃(כה)וְיִשְׁמָעֵ֣אלבְּנ֔וֹבֶּן־שְׁלֹ֥שׁעֶשְׂרֵ֖השָׁנָ֑הבְּהִ֨מֹּל֔וֹאֵ֖תבְּשַׂ֥רעׇרְלָתֽוֹ׃(כו)בְּעֶ֙צֶם֙הַיּ֣וֹםהַזֶּ֔הנִמּ֖וֹלאַבְרָהָ֑םוְיִשְׁמָעֵ֖אלבְּנֽוֹ׃(כז)וְכׇל־אַנְשֵׁ֤יבֵיתוֹ֙יְלִ֣ידבָּ֔יִתוּמִקְנַת־כֶּ֖סֶףמֵאֵ֣תבֶּן־נֵכָ֑רנִמֹּ֖לוּאִתּֽוֹ׃
נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
דוּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮ =ל (למרות סימון הטעם כדי שיופיע אחרי האות למ״ד) • ל-מקליד=וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ (ראו את הערת הנוסח בתחילת פרשת כי תשא [שמות ל,יב])
E/ע
שפתי חכמים
הערותNotes
(א)אני הוא שיש די באלהותי. פירוש אברהם אמר להקב״ה רבונו של עולם אם אמול אז אהי׳ נמאס בעיני הבריות לכן אמר לו הקב״ה אני הוא שאמר לעולמי די וכו׳. [מהרש״ל]:
אף זה צווי אחר ציווי היה שלם וכו׳. רוצה לומר דהא כתיב התהלך לפני ואם כן והיה תמים ל״ל ומפרש דאף זה פירושו תעשה דציווי אחר ציווי הוא כלומר היה שלם בכל נסיונותי:
עכשיו אתה חסר ה׳ אברים וכו׳. כתב הרא״ם הם האיברים המסרסרים העבירות ואין מסורים ביד אדם ומרוב צדקתו מסרם בידו דכתיב (שמואל א ב׳:ט׳) רגלי חסידיו ישמור כשאדם מתגבר על יצרו סוף שהקב״ה מסרו בידו עכ״ל:
ב׳ עינים כו׳. וא״ת וכי אפשר שהי׳ חסר כל זה וי״ל דודאי היו לו אבל אינם ברשותו כאילו היה חסר מהם דהיינו ה׳ איברים ואמר לו הקב״ה דהכל יהיה ברשותו וק״ל. וקשה והלא היה חסר גם כן הלב דהא ערל לב היה ויש לומר דלא חשיב רק איברים הגלוים ועי״ל דכתיב (נחמיה ט׳:ח׳) ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואחר כך וכרות עמו הברית וגו׳ אלמא דאפי׳ לפני המילה לא היה לו כ״כ ערל לב. [מהרש״ל]:
(ג)ממורא השכינה וכו׳. והא דכתיב לעיל (בראשית י״ב:ז׳) וירא ה׳ אל אברם ולא כתיב שנפל על פניו י״ל דלעיל נמי היה נופל ומכאן אתה למד והא דלא נכתב הנפילה עד השתא ללמד על ההפרש שקודם שנימול ולאחר שנימול שהרי אחר שנימול כתיב (להלן י״ח:כ״ב) ואברהם עודנו לפני ה׳:
(ה)שאף יו״ד של שרי נתרעמה על השכינה וכו׳. רצונו לתרץ למה לא נקרא שמו אבהם והי׳ לו להמיר ה׳ תחת ר׳ ולמה לא זזה הר׳ ממקומה ומתרץ כדי שלא תתרעם על הקב״ה שהרי אף יו״ד של שרה נתרעמה והא דזזה היו״ד משרה אפשר משום דעתידה ליתן בשמו של יהושע משום הכי זזה וק״ל. ועוד יש לומר שהיו״ד היתה יכולה להתקיים אף בה שהרי חלקה ונתנה חציה לשרה וחציה לאברהם אבל הר׳ אי אפשר לקיימה בשמם. [מהרש״ל]:
(ח)הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה. כתב מהר״ן לפי שא״י נחלת ה׳ ולקחה לחלקו כמבואר בכמה פסוקים וחוץ לארץ חלק לשרים ולכך כל הדר בחו״ל דומה כאילו הוציא את עצמו מתחת רשותו של הקב״ה כביכול. וכך הם דברי הגור אריה:
(י)כמו להמול וכו׳. אע״פ שהוא לשון ציווי א״א שהוא ציווי שהרי כתיב אחריו ונמלתם:
(יא)כמו ומלתם וכו׳. כלומר שאע״פ שמשמעותו אינו לשון ציווי מ״מ ציווי היא:
אבל ימול לשון יפעל. כלומר שהוא הנימול עצמו לא המל את אחרים כמו ונמלתם שאם כן יחסר בקרא הפועל:
כמו יעשה יאכל. יאכל יעשה בצר״י תחת היו״ד:
(יג)כאן כפל עליו וכו׳. דהא למעלה ג״כ כתיב כל זכר לדורותיכם יליד בית וגו׳ וכתיב בן שמונה ימים וגו׳ וכאן כפל עוד יליד ביתך וכתיב סתם:
שיש יליד בית נמול לאחד. רוצה לומר ליום א׳ כמו שמפורש שם כשלקחו שנים שפחה מעוברת זה שפחה וזה עוברה:
לאחר שמונה ימים וכו׳. כגון שקנה שפחה משנתעברה וילדה בשבת אינו דוחה את השבת:
(יד)למד שהמילה באותו מקום שהוא ניכר וכו׳. דאל״כ זכר ל״ל. [ר׳ אליהו מזרחי]: ול״נ דה״פ דהל״ל וזכר ערל אלא ודאי להכי לא כתיב וזכר ערל משום דהוא משמע שהציווי הוא לזכר ולא לנקבה ואע״פ שהמצוה שייך גם גבי נקבה ולא להורות מקום הערלה אבל השתא דכתיב וערל זכר משמע דבעי להורות מקום הערלה וה״פ שהערלה היא במקום שמבדיל בין זכר לנקבה. [נחלת יעקב] וע״ש:
משיגיע לכלל עונשין ונכרתה וכו׳. ר״ל דאי עדיין קטן ולאו בר עונשין למה יתחייב כרת וק״ל:
(טז)ומה היא הברכה שחזרה לנערותיה וכו׳. דאל״כ מאי וברכתי אותה ואח״כ וגם נתתי לך ממנה בן אלא ודאי קאי על הברכה שקודם לכן הוא הנערות:
בהנקת שדים וכו׳. דאל״כ מאי וברכתיה אחר לידת הבן דהא כל יולדת מניקת את בנה וה״ה שרה כשחזרה לנערותיה לכך פירש כשנצרכה לכך וכו׳:
(יז)יש תמיהות שהן קיימות וכו׳. כלומר שאין באין להכחיש הענין כלומר יש בכח השם לעשות אף שהוא נגד הטבע אך אין כל אדם זוכה לזה שיתחסד עמו השם כמו שעושה. ואע״פ שכתב רש״י אחר זה וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב״ה עושה לי אם כן גם זה מאותן שבא להכחיש יש לומר דאין זה הכחשת הענין שיהא אחד מן הנמנעות אבל הוא נתינת שבח להש״י שמתחסד עמו יותר מעם אחר ודוק נ״ל ודלא כפי׳ הרא״ם:
בימי אברהם נתמעטו השנים כבר וכו׳. כתב הרא״ם לא הבנותי דבריו בזה כי אע״פ שנתמעטו השנים בימי אברהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שלא היה לו לתמוה על זה כי יחס הק׳ אל קע״ה שהם שנותיו של אברהם כיחס הת״ק אל תתק״נ שהם שנותיו של נח בקרוב וכו׳ והאריך בקושיא. ונראה כי עיקר תמיהת אברהם היה על שהיו שניהם זקנים דאפשר שיוליד זקן עם אשתו ילדה אבל ששניהם זקנים וילדו הוא דבר תמוה ובזה יתיישב קושית הרא״ם ודו״ק. ועוד הקשה מה פריך רש״י מנח והרי גבי נח על פי הגזירה היתה שנסתמו מעיינו כדי שלא יוליד בן שיגיע לעונשין קודם למבול יש לומר כי לא היה בגזירה אלא שנסתם מעיינו אבל מה שהוליד אחר ה׳ מאות שנה לא בגזירה היה אלא בטבע ודו״ק:
שמהרו תולדותיהן בני ס׳ ובני ע׳. פירוש כי בתחלה לא היו ראוין להוליד מיד אלא לאחר ק׳ שנים כי באותן שנים היה בן מאה נער כבן י״ג עכשיו ואחר כך נתמעטו השנים והתחילו להוליד לשלשים שנה ומה שהוליד אברהם שהי׳ בן ק׳ שנה ל״ק מידי כי עיקר התימא הוא שזקן שנחלש הטבע שלא יוליד עם זקנה ובזה יתורצו כל תמיהות הרא״ם ודו״ק. וכעין זה מצאתי בשם מהרש״ל:
(יח)איני כדי לקבל מתן שכר כזה. לא שלא היה חפץ בבשורת יצחק:
יחיה ביראתך כו׳. ואם תאמר והאיך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ויש לומר דהכי פירוש לו ישמעאל יחיה רוצה לומר שהתפלל עליו שיחי׳ ומה שאמר לפניך דהיינו ביראתך לא שהי׳ מתפלל על זה אלא כך אמר שטוב שיחי׳ ביראתך ויהי׳ שני בקשות האחת שיחי׳ והשנית ביראתו דאם לא כן לפניך למה לי: ונ״ל דה״ק ביראתך באם יהי׳ צדיק אבל אם יהי׳ רשע אינני מליץ על הרשעים ואין זו בקשה. [נחלת יעקב]:
(יט)על שם הצחוק. וי״א ע״ש הי׳ נסיונות. וצריך לשני הפירושים דאילו משום הצחוק ה״ל למיקרי צחוק דמאי ענין היו״ד אלא ע״ש הי׳ נסיונות ואין לפרש הי׳ נסיונות רק עם ח׳ של מילה וצ׳ וק׳ של אברהם ושרה ובהאי טעמא לחוד לא סגי דקאמר בקרא בפירוש צחוק עשה ונראה דמשום צחוק נקרא כן. [גור אריה]:
(כ)כעננים יכלו וכו׳. דאם לא כן למה לא קרא אותם שבטים כבני יעקב שהוא לשון גבורה או שרים וראשים וכו׳ אלא נשיאים וכו׳. [קיצור מזרחי]:
(כג)לשון ויפעל. כלומר אף על פי שהוא בדגש אינו מבנין הכבד אלא מבנין הקל כלומר שמל את אחרים:
(כד)בהפעלו. כמו בהבראם. מבנין נפעל שקבל המילה כמו בהבראם שקיבל הבריאה והוא ג״כ לשון נפעל:
(כה)לכך נאמר בו את דכל אתין וגמין רבויין הן: ואף על גב דאמרינן פרק הערל (יבמות עא:) לא ניתנה פריעה לאברהם קיימה הוא מעצמו כמו שקיים כל התורה אבל מילה משום דיודע היה שעתיד להצטוות עלי׳ לא קיים עד שנצטווה ואז יהי׳ מצווה ועושה. [קיצור מזרחי]:
(כו)שמלאו לאברהם צ״ט שנה. ואם תאמר והרי לעיל גם כן כתיב בעצם היום הזה ופירש״י בו ביום שנצטוה וכתיב אחריו ואברהם בן תשעים ותשע שנה וגו׳ וי״ל דאי לא כתיב עוד בעצם היום הזה ה״א דעדיין לא כלתה לו שנת צ״ט שנה והא דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה היינו משום דמקצת שנה ככולה לכך צריך למיכתב עוד בעצם היום הזה ללמדך שבו ביום מלאו לאברהם צ״ט שנה ולישמעאל שלש עשרה שנה:
חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0)